פעמים רבות, הן בין כתלי משרד עורכי הדין והן בקרב מי שאינו משפטן, המונח "עיקול" עולה לסדר היום. מאחר ועיקול הינו כלי אופרטיבי לגביית חובות, הדיון סביב העיקול מתמקד בעיקר בשני מישורים: הטלת עיקול על נכסי חייב או ביטול עיקול ע"י מי שהוטל עיקול על אחד מנכסיו. באורח פלא, ועל אף שכיחותו של העיקול בנוף המשפטי, המחוקק הישראלי לא הגדיר את המונח "עיקול" בדין כלשהו, ואף לא בחוק ההוצאה לפועל.
המלומד דוד בר אופיר מגדיר "עיקול" באופן הבא:
"פעולה משפטית המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בו, והיא באה להגביל את הסחירות של הנכס ואת יכולת השימוש בו כדי שהזוכה יוכל להפרע חוב המגיע לו".
הגדרה זו אומצה על ידי בית המשפט העליון בפסק דין ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי נ' ולך, ומאז זוהי ההגדרה המקובלת למונח זה.
למעשה, פעולת העיקול מהווה מעין "מחסום משפטי" שבא למנוע ניסיון מצד בעל החוב להבריח את נכסיו ובכך להיוותר ללא נכסים עליהם יוכל הנושה להניח את ידו, דבר אשר עלול לסכל את פירעון החוב.
הטלת העיקול לכשעצמה אינה מעניקה לנושה זכות מהותית בנכס, ומשמעות הדבר היא שנושים נוספים יכולים להטיל אף הם עיקולים על אותו נכס. ראוי לציין כי סדר הטלת העיקולים אינו מעניק עדיפות למעקל הראשון, ומשמעות הדבר היא שבהליך המימוש – שהוא למעשה הצעד הבא לאחר עיקולו של הנכס ברישום – התמורה שתתקבל בגין מכירת הנכס תתחלק באופן יחסי בין הנושים לאור גובה חובותיהם "Pro Rata".
ניתן להטיל עיקול על מיטלטלין של החייב, מקרקעין השייכים לחייב ואף זכויות המגיעות לחייב מידי צד ג' אף שעדיין לא נתקבלו אצל החייב בפועל.
חוק ההוצאה לפועל קובע רשימה של נכסים אותם לא ניתן לעקל, וזאת מתוך התחשבות בחייב ושמירה על זכויותיו האזרחיות והסוציאליות הבסיסיות.
כפי שצויין לעיל, לא די בהטלת עיקול בלבד על הנכס על מנת להפרע מהחייב, אלא העיקול מכין את הקרקע לצעד הבא – הוא הליך מימוש העיקול ומכירת הנכס. הפירות שיתקבלו ממכירת הנכס, יועברו לידי הנושה המעקל.
העיקול הינו כלי מרכזי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, וניתן אף לומר החשוב ביותר מבין האמצעים העומדים לרשותו של הנושה בדרך לגביית חובו.
מובן כי האמור לעיל אינו חזות הכל, ובשל עוצמתו של הליך העיקול יש להשתמש בו בצורה מושכלת ולאחר היוועצות בעו"ד המודע להשלכותיו של הליך זה.